יום רביעי בתשע פנוי. אולי תבוא?? כבר כמה חודשים לא באת...
תשע בדיוק. אני מחכה לקריאה שלך. "מ א י ו ש ! " ורעש מחטי האורן היבשות נשברות תחת רגליך כשאתה צועד לעבר הכניסה הסודית שלנו לקליניקה. בדרך כלל אני לא אוהבת שקוראים לי מאיוש, אבל איכשהו כשאתה קורא לי ככה זה מעלה בי חיוך בפנים.
"נו, מה את אומרת על..." אחר כך יגיעו עדכונים מהחדשות האחרונות, תקדימים משפטיים והשלכותיהם, קצת פוליטיקה והרבה תסכול מהמצב המדיני והעולמי. אתה זוכר כל פרט על חיי ומופתע כשגם אני זוכרת את שלך. "כל הכבוד, מאיוש, את בכלל צריכה להיות פסיכולוגית..."
תוך כדי דיבור כבר נשכב. שונא להזדקן. סובל מכאבים. ממשיך לדבר... עברו כמה שנים עד שהצלחת להפסיק לדבר במהלך הטיפול והרשית לעצמך להרפות. הגוף כמעט למד. הראש אף פעם לא. מעל ראשך תמיד ריחפה עננת מחשבות גם כאשר היה נראה שאתה כבר שם- בשקט.
כבר שש שנים אתה מגיע לטיפול. הכרתי אותך כאבא וזכיתי לראות אותך הופך במהירות לסבא לחמישה נכדים, שהדליקו לך מדורה גדולה בעיניים. עד מהרה הקשר שלנו חצה את גבולות הקליניקה כשעל מסך הטלפון שלי החלו להופיע תמונות וסרטונים של כל המשפחה. אני אוהבת להכיר את האנשים שמגיעים אליי בהבטיי חיים אחרים. כל אחד עולם שלם ועשיר כל כך.
"נו, איך הייתי היום? נכון שממש הצלחתי לשחרר?" אתה קם מהמיטה בלי שהות, מיד כשידיי עוזבות את גופך. שנינו יודעים את התשובה...
"לצערי לא אוכל להגיע ביום רביעי. נדבר כשתחזרי מהחופשה. אני די מנוטרל" כתבת לי בתחילת אוגוסט. רגע לפני יציאתי לחופשת הקיץ. וקבענו טיפול אחרי החופש. ואחר כך קבענו לאחרי החגים. ואחר כך כבר לא ענית. זה לא התאים לך.
בוקר יום ראשון, יום הולדת לעדידי שלי. אני נפרדת מהילדים בכניסה לבית הספר ובדרך מרגישה את הדאגה מכווצת לי את הבטן. מוזר. אז אני שולחת לך את ההודעה האחרונה שסומנה כ'נקראה': "האם הכל בסדר? אני דואגת לך...". לא ענית. באותו יום עזבת אותנו.
רון, היית איש מיוחד- מלא באהבה, רגישות הומור וחכמה. ילד בעטיפה של מבוגר. היה לנו קשר מיוחד. אני מודה שבהרגשה שלי אנחנו רק בעוד הפסקה, וביום רביעי בתשע, מבין עציי האורן שבחוץ אשמע את קריאתך- "מ א י ו ש ! " ורעש מחטים נשברות.
כתבתי לך את המילים האלו כדי לומר לך תודה שהכנסת אותי לחייך, וכדי לעזור לעצמי להיפרד.
נוח על משכבך בשלום וברוגע.
